הרגשתי את עצמי נטוע בבית, מחפש סיבות למה לא לצאת למסע. רעב קטן, כביסה תלויה, כלים מונחים בכיור, מעלי ריחות. קפיצה ראשונה למים הייתה היציאה מפתח הדלת. קפיצה שניה לקו 74. דממה. יושב ליד הדלת, סוקר שוב ושוב את הסובבים. נראה שאין בי אפשרויות נוספות חוץ מלתקוע מבטים ביושבי האוטובוס. המועקה עולה וגואה ואני פולט את עצמי במהירות בתחנה מול השוק. עושה סיבוב ברחוב, אוכל בורקס. עומד ברציף ומחכה לעוד ספינה שתבוא לאסוף אותי מהנמל. קופץ על קו 75, הפעם אני עושה את זה! מזהה דמות צבעונית, גבר פחות או יותר בגילי, מקועקע עם עגיל בכל אף וגבה- יופי! הוא בטח מוזר מספיק כדי לזרום איתי, בטוח. אכן, השיחה הייתה קולחת, מעניינת, מהר מאוד הגענו לשיחות על טרנספורמטיביות וטקסים משני תודעה- ריברסינג למשל. הוא רוצה לעשות קורס מנחים ונזכרתי בחוויה שלי מהטקס. ננעלו לי כפות הידיים בצורה חייזרית ביותר, ובגדול הגוף שלי איבד יכולת לנוע. עוד לא ברור לי מה השתנה בי מאז אבל לפחות הייתה לנו שיחה טובה ומקרבת ונפרדנו בחיבוק. עם החוויה הטובה הזו, עליתי על קו 31 לרמות. התיישבתי ליד מישהו צעיר ששתה XL, שאלתי בנימוס ובאסרטיביות אם בא לו שנשוחח קצת, וזכיתי מיד לדחייה חד משמעית מצידו. לא נורא, הכל קול, ממשיכים. פיניתי רגל של חייל שהייתה מונחת על אחד ממושבי הרביעיות ומבט מחויך מבעד למסיכה בצבע תכלת פגש אותי. כיף! ישר מתחילים בלי בושה! מצאתי את עצמי מדלג לשפה צבאית, קדומה ונשכחת, על עזה, תרמוקנים, תנאי שירות, המערכת שאתה חלק ממנה. דווקא הוא, בניגוד אלי, היה עם כל זה בשלום והחלטתי ללכת עם דרכי השלום שהצבא הציע לי, בדמותו. סיפר לי שהיה רוצה להגיע לסינגפור כי היא מדינה מפותחת ויפה, ולהימנע מהמפגש עם העוני בהודו. מסכים איתו מאוד. צופים בתמונות של אתרים בסינגפור, אני מורשם ומוקסם יחד איתו מהדיוק וההשקעה של העם הסינגפורי. מקווה שיוכל להגיע לשם יום אחד. אחרי כן שאל אותי לתחביבי, איזה שאלה משמחת! עניתי לו שבעיקר לטייל. דיברנו על הטבע ועל זה שאין אין על הטבע ושהוא תמיד מגדל דברים בגינה בבית שלו: תות שרי, בזיליקום, עגבניות ולימונענע. גם לי תמיד הייתה גינה בבית, עניתי. גזרים, צנוניות, רוקט. זכרון יפה.
נפרדנו לשלום, התרשמתי לטובה מהפתיחות והרצון ובעיקר, מאורך הריסים של אותו בחור. ארוכים ביותר ומסולסלים בקצה, מחזה יוצא דופן.
מתוך העומק של שכונת רמות (השכונה הגדולה ביותר בירושלים,(לטענתו), קפצתי על קו 72, שיקח אותי חזרה לחוף מבטחים. לא הייתי בטוח אם אצור עוד שיח עם זר ונתתי לעצמי לחוש את השותף לספסל ולהחליט לפיכך. בחור חרדי התיישב לידי והרגשתי ששנינו מוכנים לשיח. שאלתי אותו אם היה רוצה שנדבר קצת. ענה שכן. בחור ישיבה, נשוי עם ילד, במקור משוויץ. שאל אותי אם אני מכיר חרדים מקרוב. אמרתי שיצא לי לשוחח, אבל לא להכיר את נפשם לעומק. שאלתי אם הוא מכיר חילונים. ענה שכן, בערך, אולי, משהו כזה. משם, אחרי שהסכמנו שנינו שאף אחד מאיתנו לא מכיר את האחר, השיחה עברה להבדלים בין חרדים לחילונים. על התוכן, על השלילה, על מערכות יחסים, על מטרה לחיים. החלטתי שאני מקשיב, שאני לא מוכיח לו שום דבר אחר, שאני לא משייך או מוציא את עצמי משיוך כלשהו. עגלה ריקה אנוכי והיא נוסעת אין עצור ברחוב שטראוס.
לאט לאט בלהט השיחה המסכה גלשה למטה, וסימנים של קרם הגנה בלטו על שפמו. המשכנו לשוחח על מהות החיים והמטרה שמעל הכל. על המשכיות העם היהודי, על הציווי האלוהי.
אני לא מאמין באלוהים, אמרתי. הוא צחק, איחל כל טוב וירד מהאוטובוס.